החלטה בתיק בש"א 175436/07

1.         בפני בקשה לביטול פסק דין, שניתן כנגד המבקשת, ביום 6.7.07 בהיעדר הגנה.

2.         פסק הדין ניתן בהסתמך על מסירת כתב התביעה לאגף מס ההכנסה ומיסוי מקרקעין ברח' כנפי נשרים בירושלים.

3.         טענת המבקשת, הינה כי התביעה מעולם לא נמסרה במסירה כדין, לא נשלחה למשרדי פרקליטות המחוז ולא התקבלה בהם.

            הבקשה נתמכה בתצהיר.

4.         הצדדים התייצבו לדיון.

            בפתח הדיון טען ב"כ המשיבים כי הבקשה לא הוגשה בתוך 30 ימים וביקש לחקור את המצהירה מטעם המבקשת.

            ב"כ המבקשת ביקשה למחוק את התצהיר ולהתמקד בטענה המשפטית.

            לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, הוריתי כי הדיון יתקיים בטענה המשפטית הנוגעת לאופן ביצוע המסירה, דהיינו באם יש להיצמד להוראת תקנה 485 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנה 485") או שמא יצאו המשיבים ידי חובתם בביצוע המסירה שעל סמכה ניתן פסק הדין. 

דיון:

5.         כידוע, פסק דין שניתן במעמד צד אחד ניתן לביטול בשתי עילות, האחת - מחובת הצדק שעה  שנפל פגם בפסק הדין והשנייה - על פי שיקול דעת בית המשפט תוך בחינת הסיבה לאי ההתגוננות וסיכויי ההצלחה.

            "כאשר פסק הדין, שניתן במעמד צד אחד, פגום - ובדרך כלל נובע הפגם מהיעדר המצאה כדין למבקש - יבוטל פסק הדין בלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה. הלכה זו נסמכת על ההשקפה, שלפיה בעל דין זכאי לקיומם התקין של ההליכים המקדמיים, עובר למתן פסק הדין. ביטול כזה יעשה "מתוך חובת הצדק".

            ראו: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית עמ' 281 - 283

6.         הוראת תקנה 485  קובעת כדלקמן:

"המען להמצאת כתב בי-דין למדינה יהיה משרד פרקליט המחוז שבו נמצא מקום מושבו של בית המשפט הדן בתובענה;היה בית המשפט הדן בתובענה בית המשפט העליון - משרד פרקליטות המדינה".

7.         אין מחלוקת בין הצדדים כי מסירת כתב התביעה בוצעה לאגף מס ההכנסה ומיסוי מקרקעין ברח' כנפי נשרים בירושלים ולא למשרד פרקליט המחוז שבו נמצא מקום מושבו של בית המשפט הדן בתובענה.

            כאמור, במסגרת הדיון שהתקיים בפני הכרעתי כי הדיון יתמקד בטענה המשפטית בדבר תקינות המסירה .

8.         בע.א. 3836/04 מנהל מס שבח מקרקעין, איזור רחובות נ' גבעת הכרך בע"מ  (פורסם במאגר  משפטי) בוחן בית המשפט את אופן המסירה למדינה.

            בית המשפט מבחין בין שתי הגישות בסיסיות בפסיקה, הגישה האחת, המעדיפה את כלל ה'המצאה' על כלל ה'ידיעה' והגישה השנייה, הגמישה יותר, המתמקדת בכך שתכלית ההמצאה הינה הבאתו של עניין לידיעתו של בעל דין.

            בשים לב לכך כי ה"מדינה" הינה גורם מורכב ומסועף ויכול להתעורר חוסר דאות לגבי השאלה למי במנגנון הממשלתי יש להמציא כתב בי דין, קובע בית המשפט כי דווקא במקרה כזה יש לנקוט זהירות רבה בסטייה ממבחן ההמצאה הפורמאלי, שכן שיקולי וודאות ומניעת תקלות מצדיקים שההמצאה תהא לידי גורם אחד ברשות, שהוא בעל הסמכות לקבל כתבי בי דין והוא האחראי לנתבם למענם הנכון.